דור רביעי על חולין ק״ח א:א׳

1 דף ק״ח ע״א. משנה טיפות חלב שנפלה על החתיכה וכו׳ הנה פליגו בפירוש משנה זו רש״י ותוס׳ אי בחתיכה שבתוך הרוטב מיירי או בחתיכה שכולה חוץ לרוטב, ומזה יוצאים דינים מדינים שונים, גם נמשך פלוגתתם זו בכל השקיל וטרי׳, לכן ארחיב בזה הדיבור ואבאר את שיטתם וגם הסוגי׳ לפי שיטת כאו״א כיד ד׳ הטובה עלי.

2 דעת רש״י דבחתיכה כולה חוץ לרוטב מיירי לא בפירוש אתמר אלא שתוס׳ כתבו כן לעיל דף צ״ו בשם רש״י, והאחרונים דקדקו מדברי רש״י ז״ל אנה ואנה להוציא ממשמעות דבריו שכן הוא, גם בפירוש שיטת רש״י יש פלוגתא בין הרמ״א והט״ז ז״ל בריש סי׳ צ״ב דהרמ״א סובר דלדעת רש״י במקצת חתיכה ברוטב הוה הדין כמו לדעת התוס׳ בכולה חוץ לרוטב דחתיכה עצמה נאסרת אבל אינה אוסרת את השאר משום דהחלב מפעפע רק עד סמוך להחלק שברוטב אבל לא בכולה כדי שתצא ממנה לשאר חתיכות שבקדרה. אבל הט״ז חולק וסובר דלרש״י במקצתה ברוטב איכא תרי חומרות דהחתיכה עצמה נעשה נבלה ואוסרת גם השאר בלי ניעור משום דחלק התחתון שבחתיכה אוסר השאר שבקדרה. והכוונה דודאי כשמגיע החלב לחלק התחתון שבחתיכה שהוא בתוך הרוטב מוליך הרוטב את החלב גם לחוץ, ולכן מן החלב לא נאסר חלק התחתון שבחתיכה דכבלעה כך פלטה החלב לחוץ בשוה לשאר החתיכות שבקדרה, אבל חלק התחתון נאסר מחלק העליון מכח איסור דבוק, וחלק העליון נעשה נבלה אע״ג דסופה החלב להתפשט לחלק התחתון ומשם לכל הקדרה משום דבהאי כח המתפשט בחלק העליון לא מצי יוצא לחוץ לשאר החתיכות כיון דליכא רוטב, וניהו דהחלב המגיע לחלק התחתון שבחתיכה תתפשט ע״י הרוטב גם לחוץ, מ״מ חלק העליון נשאר באיסורו כי לא מקרי מתפשט דרך הילוכו, אלא אם מיד בכל הראשון מצי להתפשט בכל הקדרה ועיין.

3 והנה אני רואה ברש״י ד״ה אם יש בה בנ״ט מבואר, דרש״י סובר שמקצת החתיכה ברוטב מיירי וכהבנת הט״ז דאוסרת שאר החתיכות בלי ניעור משום דפולטת החלב מחלק התחתון שבה לחוץ דז״ל רש״י ז״ל ״אם יש בה בנ״ט באותה חתיכה כלומר שאין באותו חתיכה לבדה ס׳ לבטל הטיפה, מיד נאסרת החתיכה וכו׳״ עכ״ל. האי כלומר שכתב רש״י ז״ל הוא לפלא לכאור׳ דלמה מפרש האי בנ״ט דמתני׳ דר״ל שאין בה ששים, והא לעיל צ״ז ע״א מבואר דבנ״ט בכל מקום בקפילא ורק היכי דליכא קפילא, או ליכא למיקם אטעמא משערינן בס׳. וכי רוצה רש״י ז״ל לאוקמא מתני׳ בדליכא קפילא אתמהה? ועיין לעיל בתוס׳ ד״ה אבל, שהקשו אמאי לא פריך אמתני׳ דטפת חלב מאן טעים לי׳. והנה קושי׳ זו הקשו רק לשיטתם דמשנתינו מיירי בחתיכה כולה חוץ לרוטב אבל לדעת רש״י ז״ל דמיירי במקצתה ברוטב וכהבנת הט״ז לק״מ, דהאי בנ״ט דמתני׳ ע״כ ליכא לפרש בטעימת קפילא דהא אפשר דלא יטעום טעם חלב, ומ״מ אסורה החתיכה דהא כשמגיע החלב לחלק התחתון שבתוך הרוטב יוצא ויוצא, ומ״מ החתיכה כבר נאסרת חלק התחתון מן העליון כמש״כ הט״ז. ולכן צריך ע״כ לפרש האי בנ״ט בס׳, משא״כ בסיפא דמתני׳ מניח רש״י ז״ל בנ״ט כמשמעו דבניעור בתחלה מיירי ואז שפיר מצי טעים לי׳ קפילא. ולשיטת התוס׳ דבכולה חוץ לרוטב מיירי וניעור דסיפא הוא לבסוף הוא להיפך דנ״ט דרישא הוא בקפילא ונ״ט דסיפא הוא בס׳ דייקא, דהא מב״מ הוא ובעי ס׳ כנגד כל החתיכה ודו״ק. וכן נראה מתוס׳ כאן שסברו כן בשיטת רש״י ז״ל מהא דהביאו ראי׳ לשיטתם והקשו על שיטתו של רש״י מלקמן דאמרינן, אי לא ניעור ולא כיסה כלל, מבלע בלע מפליט לא פליט, ואי כפי׳ הרמ״א ז״ל דלרש״י מקצתה ברוטב אינה אוסרת השאר בלי ניעור כמו לדעת התוס׳ בכולה חוץ לרוטב לא הביאו מידי מלקמן, דודאי הכי הוא דלא פלט החלב לחוץ גם במקצתה ברוטב, אלא ודאי דגם התוס׳ הבינו כן דעת רש״י דמופלט החלב ואוסר השאר בלי ניעור, ומ״מ נעשה החתיכה נבלה תחלה כנ״ל. ולכן שפיר הקשו מלקמן דאמרו מבלע בלע מיפלט לא פליט ואינה אוסרת השאר בלי ניעור וזה ברור ונכון ועיין היטב במה שכתבתי לקמן ד״ה גמר׳ אמר רב.

4 אבל הר״ן ז״ל דעת אחרת לו בשיטת רש״י ז״ל, דהוא לא הזכיר כלל בשיטת רש״י שהחתיכה מקצתה ברוטב ומ״מ אוסרת כל שאר החתיכות ע״י פליטת טעם בשר לחוד, דכיון דחנ״נ הרי הבשר בעצמו גוש האיסור ומצי אוסר בפליטת טעם בשר לחוד, ולית לי׳ סברת התוס׳ דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יוכל לילך שם, והא דאין הקליפה אוסרת את השני׳, הטעם דלא הוה דרך בישול דומי׳ דבב״ח, ומה דאמרינן לקמן אי דלא ניעור מבלע בלע מפלט לא פליט היינו בס״ד דאפשר לסחטו מותר עיי״ש באריכות. והנה מובן דלפי דרכו האי כלומר דכתב רש״י ז״ל אשר הארכתי בו לעיל מוקשה ועומד הוא.

5 אלא דלעומת זה ניחא טובא מה שכ׳ רש״י ז״ל, ובשאר חתיכות פליגו אמוראי בגמ׳ אי אסרתן או לא, והוא פלוגתת רב ושמואל באפשר לסחטו, והקשו כל האחרונים ז״ל דהא למ״ד אפשר לסחטו מותר גם האי חתיכה הנאסרת חזרה להיתרה וכמש״כ רש״י ז״ל בעצמו בפירוש פלוגתת אפשר לסחטו, וכן בסוף הסוגי׳. ולפי דעת הר״ן דלרש״י ג״כ מיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב ניחא, דהאי לכ״ע באיסורה עומדת דלא נפלט החלב כלל, ופליגו אם פליטת עצמה של מוהל בשר אוסרת השאר אבל לקמן ובסוף הסוגי׳ מיירי בניעור לבסוף דאז יוצא החלב לכן מותרת. וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם ז״ל בפ״ט ממ״א לפי מה דמפרשים דבריו שאוסר בלי ניעור כל הקדרה עד ס׳, ומ״מ תולה האיסור בטעימת החתיכה אי יש בה טעם חלב או לא, הרי ע״כ דחתיכה כולה חוץ לרוטב דמהני טעימה, ואפ״ה אוסרת השאר בלי ניעור. אבל כפי אשר הוכחתי מדברי רש״י ז״ל אין דעתו כדעת הר״ן, אלא דבכולה חוץ לרוטב אינה אוסרת וכן איקבע הלכתא בשו״ע סי׳ צ״ב, דבלא ניעור אינה אוסרת את השאר אלא דבסי׳ ק״ה סתרו בעלי השו״ע את טעמם, דשם סעי׳ ז׳ פסק הטור והמחבר דחתיכת בב״ח מקרי גוף האיסור ואוסרת את חברתה בצלי כדי נטילה, כמו חתיכת נבלה וכל מפרשי׳ השו״ע נלאו למצוא פשר איך זכו שטרי לבי׳ תרי. ומקום הניחו לי העני להתגדר בו, כי לפע״ד שני פוסקים אלו שרירן וקיימין זה אצל זה וליכא שום סתירה ביניהם.

6 דהנה יפה דיבר הר״ן ז״ל לכאור׳ להשיב על סברת התוס׳ דאין הנאסר יוכל לאסור וכו׳ כיון דהוה כגוף הנבלה מה תת כח בהלוך עמו טעם האוסר ובפרט בב״ח הלא ליכא אוסר לחוד ונאסר לחוד, כי שניהם נעשים איסור מכלל היתר ע״י מעשה הבישול, ונשארים באיסורם גם אחר שנסחטו זה מזה, ולמה לא יהי׳ בכח האחד לאסור בלי הלוויית השני, ובפרט שמכח מב״מ קאתינן עלה, וא״כ טעם הבשר לחוד הוא האוסר ולא טעם החלב שעמו, ואם נאמר דבעינן גם טעם החלב עמו הרי אין כאן מב״מ לא בטעמא ולא בשמא.

7 אבל הנראה לפע״ד הסבר חדש בהא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם, והוא דכלל מונח אצלנו בסופו להתפשט לא נעשה נבלה, כי כל דרך הילוכו אינו אוסר, כמש״כ התוס׳ לעיל דף ק׳ בד״ה שקדם, והסברא מבוארת דאנו דנין כל דבר על שם סוף תכליתו והנחתו וכיון דהאי טפה שנפלה על גג החתיכה לא תנוח עד שתתפשט בכל החתיכה, אנו דנין עליה רק אחר הנחתה, ועפ״י סברא זו אני אומר גם לאידך גיסא, אם הטפה אוסרת החתיכה מפני שיש בה כדי ליתן טעם בכל החתיכה, אותו המוהל של בשר שעומד להתפשט חוץ לחתיכה מאליו לא נידון עם החתיכה להיות נבלה עמה כיון דעומד להפרד מן החתיכה ולילך לדרכו החוצה, לכן אע״פ שהחתיכה נעשה נבלה, אבל האי מוהל שעומד לצאת ממנה לא נאסר עמה, ולכן שפיר אין החתיכה שכולה חוץ לרוטב אוסרת את השאר, כי מה שנפלט ממנה בעוד שמונחת שם בקדרה בלי שום סיוע הרי הי׳ עומד להתפשט ולא נאסר מעולם, ושפיר פסקו כן בסי׳ צ״ב, דשם מיירי מהאי דינא דחתיכה שבתוך הקדרה שנפל עליה טפת חלב, אבל אם לקח החחיכה משם ומקרבה אצל חתיכה כשרה על הגחלים ודאי דגוף האיסור הוה ואוסר המוהל היוצא גם בלי חלב, כי האי מוהל לא הי׳ עומד להתפשט מאליו רק ע״י מעשה שלו, שמקרב החתיכה אל הגחלים ומזה מיירי שם בסי׳ ק״ה ולכן שפיר פסקו לאוסרת כנבלה דמ״ש חתיכת בב״ח משאר איסור עיקרי, ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים בס״ד.